שרה ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. היא נודעה אחת בלבד מאותן בנות שהיה להן הרוב – זוהי השתתפה בתכנית המצטיינים השייך האוניברסיטה ובתכנית למידה מקובלת מטעם האו”ם, זו גם השתתפה בתחרויות ריצה, הייתה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, זוהי אפילו נודעה יפהפייה, חיבה להתהלך, לרקוד, לשחות ולנסות תוספים חדשים. ומהווה גם כן שינתה את אותה את החיים של.
היינו מיודדות, והוא לא בתי חרושת קרובות.
לאחר שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה ששייך ל יוני על מנת לזכות ב מהכתבה סיכומים הנקרא 10 התואר ב פסיכולוגיה זאת החמצתי. ידעתי שאם עלינו למישהו את כל הסיכומים – זאת זו גם. גיליון הנוכחות שלה שימש איכותי, וסיכומי השיעורים בידה שימשו מסודרים להפליא המתאימים.
“את מרגישה יותר טוב?” היא שאלו.
הנהנתי. “זו נתפסה שפעת ממש לא קל, אבל אני חושבת שאני סוף סוף חוזרת לעצמי”.
“הסיכומים בתיק שלי”. כשהיא נעמדה, זוהי העוותה את אותה פניה ופלטה אנחה נוחה. “אימון ריצה – קורע”, הסבירה, ושלחה אלינו חיוך עקום.
“למה אחר לא לוקחת הפסקה?” שאלתי. “את פועלת מידי מסובכת, מתאמנת מידי לרוב, רק את עובד בתנועה. כנראה זה למעלה מדי?” הרגשתי פחד כנה לבחורה המושלמת הנוכחית – זאת יש בידי לשחוק את אותם עצמה זריז. הזאת ועוד מקומות תראה נפלאה אפילו אם לא תהיה אצנית.
היא הסתובבה ופניה אליי, ואז נעצרה. “אני רוצה לרוץ כל עוד אני בהחלט יכולה”.
משהו אותה נמכר בשם כה מהותי וחמור. “מ-מה?” גמגמתי. “לרוץ לעומת את כל יכולה?”
“כן, נקרא המוטו שלי: “רוץ בעוד העסק שלך יכול”.
“יש לך מוטו?” שאלתי, בוחנת רק את פנייה. ראיתי שלא מתבדחת.
“לעולם אינך עלולה לדעת זמן מסויים יבוא זמנך, כמה זמן רגלייך יפסיקו מתפקדת כ, כמה זמן שלא תוכלי בהרבה להעביר זמנם תמלול הקלטות חינם . אז רק את רוצה להעביר זמנם, כל עוד את אותה עלולה. לרוץ כל עוד את אותו יכולה”.
“אבל אתם יותר מידי צעירות! אך ורק בעלות 20!” מחיתי. אווירה כלשהי התחילה לגאות בתוכי, צל שהיא סכנה, ששייך ל סופיות הזמן – אתר ממש לא חוויתי בעבר. בלעתי אחר רוקי, מנסה לדכא את אותה התחושה הזאת.
תמלול הקלטות חינם נדה בראשה. “את אינו יודעת?”
“יודעת מה?”
“יש עבור המעוניינים טרשת נפוצה”. איננה הייתה עצובה או שמא מרירה אלא פשוט תיארה רק את הפקטיקה. “אני אינן יודעת מתי הרגליים שלי תחלשנה, זמן מסויים יהווה עבורנו לא קל יתר על המידה לרוץ ואז לא קל יתר על המידה להגיע. אני ממש לא יודעת תקופה אשב בכיסא גלגלים ובלתי אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי או לחילופין להתהלך באלפּים. תמלול הקלטות אינם יודעת זמן מסויים איננו צורך לעשות דברים שאני אוהבת עד לנסות פרמטרים חדשים. אז אני מנסה להרוויח וכל זה קיים. את זה ההזדמנות שלי! רוץ לעומת אתה יכול!”
“ואו, אני… אני שלא ידעתי”, פלטתי. “זה מדהים”.
“לא, אינו יפה. אני במחיר הכל בן אדם. אדם שמעוניין למצות את איכות החיים. נולד לא מיוחד מצוקה מטעם ‘לחיות את אותן הרגע’, כי אם רצון למלא את אותו הסביבה בדברים שאני מעריכה, להרוויח נתונים שחשובים לי”.
זו מסרה עבורנו את אותה הסיכומים.
“יש עבורנו טרשת נפוצה, הרי הייתי כבר יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני בהחלט מייצר את וכל זה בפתח, ובלתי מקווה למחר! אני אינן מבקש להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. אני בהחלט יודעת שעד חייהם כבר הספקתי להעביר זמנם המון”.
הזו עצרה לרגע ועננת עצבות זחלה אל פנייה.
“אני פעם מבנות המזל. יש עלינו יותר מידי בעיקר אתם שקל מנסים להותיר את אותם חייהם, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים כדי לעשות את הזמן. ומה יחד אותם אנחנו אפילו חלפים אינן מתלבטים שאנו מבזבזים רק את זמן שלהם, האלו שדוחים אחר כולם למחר, שמחכים למועד אחר? השעון מטעם אנחנו מתקתק. למזלי הרב, הייתי נוח שם לב את השעון שלי”.
עזבתי את כל החדר, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. לא יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה את העסק כל כך באופי בה זאת חיה – אכן חיה – את אותו חייה. רציתי לפתור את בעיית רק את כתבתי השיעור ולרוץ, לגלם לאחוז לתמיד לקראת שאנו יחלפו בדבר פניי. באותו מספר ימים קיבלתי יותר מזה מסייע ב סיכומי נהיגה בפסיכולוגיה.
עם סיומה של השנה המקדימה, נותק הקשר ביני כאלו תמר, אבל מעולם אינן שכחתי את אותם המסר בידה. החלטתי אינן להירגע לעתיד. התאמצתי לשנות את תקופת לטובה, לטפוח בדבר הרים רוחניים ולחקור אחר נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, הייתי מדמיינת בו במוחי ושומעת בתוכה מגלה לי: “רוצי כל עוד את כל יכולה”.
g